העיר הלבנה מקרוב: מה הופך את מבני הבאוהאוס בתל אביב למיוחדים כל כך
אלפי מבנים בסגנון הבינלאומי הפכו את תל אביב לאתר מורשת עולמית. מדריך קצר לזיהוי הסימנים, להבנת ההיסטוריה ולמה זה רלוונטי גם היום.
מי שמטייל ברחובות רוטשילד, ביאליק או סביב כיכר דיזנגוף פוגש לעיתים קרובות מבנים לבנים עם מרפסות מעוגלות, חלונות סרטיים ושורות של חלונות קטנים בחדר המדרגות. אלה המבנים שהעניקו לתל אביב את הכינוי העיר הלבנה, ושבזכותם הוכרז מרכז העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. אבל מעבר לתמונות היפות באינסטגרם, יש כאן סיפור מרתק על אדריכלות, על הגירה ועל התאמה של רעיונות אירופיים לאקלים ים תיכוני. במאמר הזה ננסה להסביר מה בעצם רואים כשמסתכלים על בניין באוהאוס תל אביבי.
מאיפה זה הגיע
באוהאוס היה בית ספר לאמנות, לעיצוב ולאדריכלות שפעל בגרמניה בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה העשרים. הוא קידם רעיון פשוט ומהפכני לזמנו: צורה שנובעת מהתפקוד, ויתור על קישוטים מיותרים, שימוש בחומרים תעשייתיים ושאיפה לבנות דיור טוב ונגיש לכולם. בפועל, מעט מאוד מהאדריכלים שתכננו בתל אביב למדו בבאוהאוס עצמו, ולכן אנשי מקצוע רבים מעדיפים את המונח הסגנון הבינלאומי.
בשנות השלושים הגיעו לארץ אדריכלים צעירים שהוכשרו באירופה והביאו איתם את רוח המודרניזם. העיר הצעירה צמחה במהירות, היה צורך לבנות הרבה ובזול, והסגנון החדש התאים בדיוק לצורך הזה. כך נולדה תוך שנים ספורות שכונה שלמה של מבנים בשפה אדריכלית אחידה יחסית.
הסימנים שכדאי לחפש
כשעומדים מול בניין ורוצים לדעת אם הוא שייך לסגנון, יש כמה מאפיינים בולטים:
- חזית לבנה או בהירה, חלקה וללא עיטורים.
- מרפסות אופקיות ארוכות, לעיתים מעוגלות בפינות הבניין.
- חלונות סרטיים, כלומר רצועת חלונות ארוכה לאורך הקומה.
- חדר מדרגות עם חלונות קטנים ומדורגים או עם חלון אנכי ארוך.
- קומת עמודים פתוחה, שמאפשרת לרוח לעבור מתחת לבניין.
- גג שטוח, ששימש במקור כמרפסת כביסה ומפגש לדיירים.
לא כל בניין מציג את כל המאפיינים, וחלק מהקסם הוא דווקא בווריאציות. יש מבנים עם קווים חדים וגיאומטריים ויש מבנים רכים ומעוגלים, שזכו לכינוי בנייני אונייה בגלל הדמיון לסיפון של ספינה.
התאמה לאקלים המקומי
הגרסה התל אביבית של הסגנון היא לא העתק מדויק של המקור האירופי. בגרמניה העדיפו חלונות גדולים כדי להכניס כמה שיותר אור ושמש. בתל אביב, עם הקיץ הלח והחם, האור היה דווקא בעיה. האדריכלים הקטינו את החלונות, העמיקו את המרפסות כך שיצרו צל, והוסיפו אלמנטים כמו אדניות בטון ומצללות.
גם המרפסות עצמן קיבלו תפקיד חברתי. הן שימשו מקום לשבת בערב, לתפוס בריזה מהים ולשוחח עם השכנים. קומת העמודים שיפרה את זרימת האוויר והפכה את הבניין לקל יותר. התאמות כאלה הן דוגמה מוקדמת לחשיבה על אדריכלות אקלימית, נושא שחוזר היום לכותרות.
שימור, שיפוץ והתחדשות
במשך עשורים רבים, מבנים רבים בעיר הלבנה הוזנחו. הטיח התקלף, מרפסות נסגרו בתריסים ובחומרים שונים, ומזגנים ותוספות בנייה שינו את המראה המקורי. ההכרזה על אתר המורשת עודדה תוכניות שימור, ובשנים האחרונות אפשר לראות לא מעט מבנים משופצים שהוחזרו למראה קרוב למקורי.
שימור של בניין כזה הוא עבודה מורכבת. צריך לחקור את התוכניות ההיסטוריות, להתאים חומרי טיח וצבע, לשחזר מעקות ואלמנטים מקוריים ולפעמים גם לחזק את המבנה. בעלי דירות שמתכננים שיפוץ בבניין לשימור צריכים להכיר את ההנחיות העירוניות ולהיעזר באדריכל שמתמחה בתחום, כדי לא להיתקל בעיכובים מיותרים.
מה אפשר ללמוד מהבאוהאוס בעיצוב הבית היום
הרעיונות שעמדו מאחורי הסגנון רלוונטיים גם בדירות חדשות. העיקרון של צורה שנובעת מתפקוד מזמין אותנו לשאול לפני כל רכישה מה הרהיט באמת צריך לעשות. הוויתור על קישוטים מיותרים מתורגם לחללים נקיים, רגועים וקלים לתחזוקה.
גם רהיטים בהשראת התקופה, כמו כיסאות צינור מתכת, מנורות פשוטות עם אהיל זכוכית ושטיחים בדוגמאות גיאומטריות, משתלבים יפה בבית ישראלי עכשווי. אין צורך להפוך את הבית למוזיאון; מספיקים פריט או שניים כדי להכניס את האווירה.
איך לחוות את העיר הלבנה
הדרך הטובה ביותר להכיר את המבנים היא ברגל. סיור עצמאי בשדרות רוטשילד, ברחובות שסביב כיכר דיזנגוף ובשכונות הסמוכות מאפשר לראות עשרות דוגמאות בשעה או שעתיים. כדאי לטייל בשעות הבוקר או אחר הצהריים המאוחרות, כשהאור רך והצללים מדגישים את הקווים האופקיים.
בעיר פועלים גם מרכזי מידע וסיורים מודרכים שמספרים את הסיפורים שמאחורי הבניינים. כדאי להרים את הראש, לשים לב לפרטים הקטנים כמו מעקה, ידית או חלון מדורג, ולדמיין איך נראו הרחובות כשהעיר רק התחילה לצמוח.
הסגנון מחוץ לתל אביב
למרות שתל אביב היא המוקד הבולט, אדריכלות בסגנון הבינלאומי נבנתה בתקופה ההיא גם בערים אחרות. בחיפה אפשר למצוא מבנים מודרניסטיים מרשימים בשכונת הדר ובאזור העיר התחתית, ובירושלים נוצרה גרסה מיוחדת שבה הקווים הנקיים נפגשו עם חובת החיפוי באבן. גם בקיבוצים ובמושבים רבים נבנו חדרי אוכל, בתי ילדים ומבני ציבור בשפה דומה, פשוטה ופונקציונלית.
ההבדלים בין הערים מלמדים כמה הסגנון היה גמיש. האדריכלים לא העתיקו נוסחה אחת, אלא התאימו אותה לטופוגרפיה, לחומרים הזמינים ולתקנות המקומיות. בירושלים, למשל, האבן העניקה למבנים מראה כבד וחם יותר, בעוד בחיפה המבנים טיפסו על המדרון ויצרו מרפסות עם נוף פתוח לים.
מי שמתעניין בנושא יכול לבנות לעצמו מסלול טיולים ארצי שלם בעקבות המודרניזם הישראלי. זו דרך מצוינת להכיר את הארץ מזווית אחרת ולהבין כיצד אדריכלות משקפת חברה, כלכלה ואידיאולוגיה של תקופה שלמה.
לסיכום, העיר הלבנה היא הרבה יותר מאוסף של בניינים לבנים. היא עדות לתקופה שבה רעיונות חדשניים פגשו מציאות מקומית ויצרו שפה אדריכלית ייחודית. בפעם הבאה שתעברו ליד בניין עם מרפסת מעוגלת, עצרו לרגע והסתכלו. יש סיכוי טוב שאתם מביטים בפרק חשוב בהיסטוריה של העיצוב בישראל.